תערוכה זו היתה תחילתה של קריירה מצליחה שנמשכת כבר 25 שנה. במהלכה קיימה תערוכות יחיד ברחבי הארץ, ומשם פרצה לחו"ל - ללונדון, וינה, מוסקבה, לארט אקספו בניו יורק ולארט בזל במיאמי.

בתחילת דרכה, לאחר ביקור בתערוכה של הצייר המפורסם אדגר דגה בגלריה הלאומית בלונדון,  ראתה תמי גוטמן את ציורי הרקדניות בפסטל, עברה שם חוויה מיוחדת, והחליטה לקנות גירי פסטל ונייר שחור ולצייר חפצים שנמצאים בסביבתה הביתית. הסגנון היה מאוד ריאליסטי ומוקפד.
את ציורי הטבע הדומם בפסטל הציגה בתערוכה הראשונה שלה.
עשר שנים לאחר מכן, בעקבות טיול ספונטני להודו, מצאה בשוק חותמות מעץ, והתחילה לצייר בהשפעת הודו בסגנון שונה, משוחרר מאוד, צבעוני  ונועז יותר. היא שילבה בין חותמות העץ לבין צבע אקריליק וגירי הפסטל. היא ציירה נשים בסארי בגירי פסטל על החותמות. כולן מאחור ללא פנים, ללא אישיות, ללא זהות, שקופות, מרחפות ונשאבות לתוך מעגלי החיים שנקבעו להן על ידי המסורת, התרבות והאמונה. היא הרגישה הזדהות גדולה עם הנשים ההודיות, וזה התחבר למצב הנפשי שלה באותה תקופה. לתערוכה של הציורים ההודיים היא קראה "יש אשה מתחת לסארי!". או במילים פשוטות, שימו לב: יש בן אדם מתחת לבגד, עם מאוויים ורצונות.

הציור הגיע בדיוק בזמן הבשל והמתאים. הוא שמש כלי משוכלל להביע את התחושות והרגשות.
הוא העצים את הביטחון העצמי שלה כאשה וכאדם יוצר. וככל שגבר הביטחון העצמי, היא פנתה לסגנון אחר ולנושאים אחרים.