"בזמן לימודי בשנקר, עזבתי את הקנווס והמברשות למשך שנתיים, לקחתי צינורות פלסטיק מתוך דימויים שחזרו בציוריי וניסיתי לעבוד עם החומר עצמו", הוא מספר. "בעבודה הראשונה היה לי חשוב להראות שאני ניגש לאקט הפיסולי דרך המשקפת של הציור. וכך, עבודתי הראשונה עם הצינורות חיקתה את בד הקנווס הארוג שתי וערב של צינורות PVC שאותם מילאתי בצבעי אקריליק ואטמתי, כך שהצבעים שומרים על טריותם. הצינורות האופקיים מכילים נוזלים בצבעים קרים והאנכיים חמים, כך שבזוויות שונות העבודה מתגלה בצבעוניות שונה". 

לדבריו, העבודה שנעשתה אחריה, נוצרה בין שני קירות והמשיכה לשאול שאלות ציוריות (ממהות האופק דרך נקודת מגוז, הכלת הצופה ועד עבודת קיר הגולשת 
אל החלל והתלת-ממד). 

"במהלכה התגלו בפני בסופר השכונתי הצבעים הממלאים את בקבוקי חומרי הניקוי. הנוזלים הוזרקו אל הצינורות והחליפו את האקריליק. אותה צבעוניות משמשת אותי עד היום כנקודת מוצא לצבע ביצירותיי, וכמחשבה על מיקומו המרכזי של צבע ככלי ביד האמן וביד החברה".

עוד מספר אביב כי את השירות הצבאי שלו העביר כמפקד וסוהר על כ-120 חיילים/כלואים בפלוגה סגורה בכלא צבאי. "הפלוגה בנויה בצורת ח', רצופת תאים שבמרכזה מגרש מסדרים, כך רווחה שמועה שהמבנה שימש בעברו כאורוות סוסים. מסדרי ניקיון מהווים בסיס לשגרה היומית בכלא, דרכם נבחנת משמעתם של הכלואים ובמחשבה שנייה - גם של הסגל. המבנה הישן והמתפורר לעולם לא הצליח להרגיש נקי - על אף השוואת התנאים בין האסירים, ההאחדה ביניהם, וההזדמנות הניתנת להם לרצות את עונשם בכדי לעשות צדק עם החברה - הכלא התגלה כמקום בו שוררים חוסר צדק, הפרדה ודעות קדומות, מקום בו תיקון חברתי ושינוי לא יכולים להתרחש".