הזיכרון בעיניה

"משחר ילדותי, סיגלתי לעצמי את היכולת לברוח מן המציאות כדי למצוא מקלט בבדיה, ועד מהרה זו הפכה למרחב אינטימי שבניתי בו עולם אחר, חסר גבולות", מספרת האמנית ג'וזיאן ונונו
avi53471.jpg
avi40223.jpg
האמנית ג'וזיאן ונונו הציגה במהלך חודש מאי תערוכת יחיד חדשה, העונה לשם "בקולנוע הקרינו את 400 המלקות". התערוכה התקיימה בגלריית "מקום לאמנות" בתל אביב, ושיטוט בה חושף את העובדה כי גוף עבודותיה של ג'וזיאן ונונו, רצוף זיכרונות מקוטעים, מובְנים על ידי שכחה ומוכתמים ברסיסים של פנטזיה.  "משחר ילדותי, סיגלתי לעצמי את היכולת לברוח מן המציאות כדי למצוא מקלט בבדיה, ועד מהרה זו הפכה למרחב אינטימי שבניתי בו עולם אחר, חסר גבולות", היא מספרת. "ברבות השנים, זה הפך למעין הלך נפש. במהלך השנים זה הפך להיות חומר ליצירה".

לדברי אוצר התערוכה ניר הרמט, היא משתמשת במעין "זיכרון תותב" כדי לתאר את התהליך שבו הבניות מחודשות של העבר מייצרות זיכרונות חלופיים המחקים חוויות אמיתיות במציאות. היא פוסעת בעקבותיו של הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו (בסרטו "ארבע מאות המלקות", מ-1959), מפזרת סימני דרך בחפשה את ה"אותנטי" ביחס לעברה האישי דרך עבר קולקטיבי או הייצוג הקולנועי המשותף שלהם. היא מעלה שאלות לגבי תפישת המציאות וההבנה של זיכרון והצורך שלה / שלנו להיאחז ב"אמת" או לנסח אותה מחדש. דרכם היא עוסקת במסע, בהגירה מ"שם לכאן", בשייכות, בשפה ובניכוס. 
הפריים הקפוא, בתמונה האחרונה של הסרט, שימש כניצוץ אשר הפעיל והתחיל את גוף העבודות המוצג בתערוכה זו. ונונו רושמת את דיוקנו של אנטואן, עומד על שפת הים כאשר עתידו אינו ידוע, עשרות פעמים, שוב ושוב. לאורך כל הסצנה האחרונה הוא רץ - ואילו דווקא העצירה הקפואה שלו מסמנת עבור ונונו את תחילת היצירה שלה. היא זיהתה בסצנה אלמנטים ביוגרפיים שלה עצמה עד ש"לא יכולתי להפריד בין השניים. המציאות והאשליה התערבבו והפכו לזיכרון חי – מזוייף, מפוברק, אך בעל אלמנטים שקרו באמת". 

רצף עבודותיה של ונונו, פורם את הקשר בין המְסמן למסומן, ומשתמש בסוגי פירוק ושיבוש אלה במטרה לחתור תחת הנרטיב היחידני (single story). היא משתמשת בפרקטיקות ייצוג שונות המשבשות את הזיכרון האותנטי ומחבלות במהלך הרציף והלינארי של הנרטיב. לדבריה: "העבודה שלי אינה נכנסת תחת קטגוריה אשר מציבה גבולות. אני מבקשת למוסס את הגבול שבין מציאות לפיקציה, לא רוצה לתחום. אני לא פועלת מתוך או אל קטגוריה".
20210407_125848.jpg
35817924_10212270352539529_4883315366727
דרך שאילת דימויים העוברים תהליך הפשטה מסרטו של טריפו, ונונו מבצעת מעין "ספירת מלאי" של ההווה ומספרת את סיפורה שלה באופן מופשט. היא משתמשת  במסגרת ובמבנה של  היצירה הקולנועית ודרכם מקיימת דיון על מיתוס הילדות ועל הזמן האבוד. 
ונונו נולדה בצרפת ועלתה לישראל במסע לגיבוש זהות. השפה והתרבות הצרפתית מהווים חלק מהותי באישיותה והיא מוצאת עצמה זרה שם וכאן. הפער שבין זיכרון הילדות שלה לבין המציאות כפי שהיא חווה אותה היום הפך למעין מבט מחודש ושונה, אלמוני אך מוכר. 

התערוכה מורכבת מביטויים רב-מדיומאליים אשר מקיפים את הנושא בציור, וידאו, אובייקטים וחפצי רדי-מייד. כל אלו יוצרים מרחב חידתי בו אנו צופים בהיסטוריה, בזיכרון, בחלום בהקיץ של מישהו אחר. ונונו מהתלת במבט, משבשת את הנרטיב, אורגת את המציאות והבדיה יחד לאינוונטר המקשה על האניגמה להתפענח.
"העבודות שלי דומות לי. הן מונוכרומטיות: שחור או לבן. הטכניקות שאני משתמשת בהן משתנות. אני מפתחת טכניקה תוך כדי יצירה. הקולנוע משמש לי כחומר בתוך היצירה. אני מאוד נהנית לערב שחקני קולנוע וקטעי סרטים כחציית גבול בין פיקציה למציאות". 

באתר האמנית (www.josyanev.com) ניתן למצוא מידע נוסף.