"מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מציירת. כבר בגיל שבע זכיתי בתחרות אזורית באנגליה. נולדתי בסקוטלנד, עליתי לארץ בשנת 1950, נישאתי לזיקו בשנת 1955 והתגוררנו בגני תקווה, שני בניי נולדו פה. היינו חקלאים, גידלנו ורדים לייצוא ואני לימדתי אנגלית. תוך כדי, המשכתי לצייר. בעיקר פרחים ושדות פורחים".

לדבריה, הציורים שלה מלווים את החוויות והסביבה המשתנה סביבה, בארץ ובטיולים בעולם, תמיד עם ערכת הציור - מגשימה את הדחף להנציח את המראות והחוויות.

הדוגמאות לכך רבות ומרתקות: בדרום צרפת מקומיים סביב שולחן, בטיבט נזירים, באנגליה אנשים, ובירושלים מבנים ומרפסות.
"מעולם לא למדתי אומנות במוסד אקדמאי. השתתפתי לאורך השנים בחוגים ובסדנאות שהעשירו אותי והעצימו את היכולות והביטחון שלי, ועל כך תודה והוקרה לכל המורים. נושא הציור זורם לי מהבטן, מהלב אל היד".

לדבריה, שנת הקורונה מאתגרת אותה בקשיים וחרדות חדשים, "הזריחה הייחודית בכל בוקר ובערב הציפייה לזריחה של המחר, היא זו שמדרבנת אותי ומזרימה בי אנרגיה טובה להמשיך ליצור ולשמוח."

האמנית בפייסבוק: Doris mashiach
ובאינסטגרם: Dorismashiach.