"הציור ריאליסטי-אקספרסיבי מסגיר מבט נחלם ובוהה על רקע סערת נפש המומחשת בצבעי שחור וכחול המתארים את האנרגיה המוקרנת ממנה. הציור מדויק, וגם בסגנון חופשי מבטא שליטה של האמנית על רגשותיה, עם הצורך לתארם חזותית.  בכך האמנית משכילה לפרוק אותם מטענים שאגרה על הקנבס כראי שיכיל לתמיד אותה חוויה" נכתב בבלוג לאמנות של יואל אמת.

​

כליף מציינת כי "כשאני מציירת, בדרך כלל אין לי תכנון מראש מה לצייר או את  מי. זה מגיע לבד. מפגש מבטים שנוצר ביני לבין מודל הציור מהווה דוגמה למה שמניע אותי להשראה. אני מחפשת משהו במבט שילכוד את תשומת הלב שלי, זה יכול להגיע מכל מקום: מבט מעובר אורח, מלצרית במסעדה או תלמידה שיושבת מולי בכיתה. אבל בעיקר אני מוצאת את עצמי מציירת את האנשים שקרובים אליי".

ועם זאת, לדבריה, המודלים אינם באמת רלוונטיים לסיפור. "הסיפור הוא להעביר את הרגש דרך העניים בכלל ודרך העיניים שלי בפרט. באיזשהו מקום הדיוקן, בין אם זו אישה/גבר/ילד/ילדה, הוא סוג של דיוקן עצמי. וכשאני נתקלת במבט מעניין ש'מעיר' אותי, אני ממהרת לצלם ולעבד את התמונה כדי להוסיף צבעוניות או קונטרסטיות שיוצרת את הדרמה."